“האנתולוגיה” (1997-2018)
הינה פיתוח של סצנה מתוך “ארבייט מאכט פראיי, מטויטלנד אירופה” עבודתם המיתית של מוני יוסף וסמדר יערון.
זלמה גרינוולד, ניצולת שואה, חיה ובועטת במרכז לתיאטרון עכו. שני דברים משאירים אותה בחיים, בנה יחידה, אתו היא מקיימת קשר סבוך והפסנתר.
“כששואלים אותי איך עברתי את השנים ההן אני תמיד אומרת, זה הפסנתר שהציל אותי… אנחנו יכולים לספר סיפור של תקופה, של עם, של פרט, דרך המוזיקה”. הקהל מוזמן לשבת עם זלמה סביב הפסנתר, ללגום כוסית קוניאק, ולשמש עד להגיגיה ושותף פעיל לדיאלוג עמה. ההצגה שהוצגה במשך עשרים שנה, משקפת את שפת העבודה הייחודית שפיתח המרכז לתיאטרון עכו שבו חומרי ההצגה מעודכנים ומשקפים את עולמו ומצבו המידי של האמן בזמן האירוע המתרחש בהווה. הטקסט אינו קבוע והאינטראקציה עם הקהל מתרחשת בזמן אמת ומהווה פתח לנושאי שיחה, תכנים והתרחשויות חדשות בכל פעם. הפסנתר – כשטיח מוסיקלי, כידיד אינטימי שמלווה את הקשישה כל חייה, הוא במידה רבה תירוץ ורקע לפטפוטיה על כל מה שמעסיק אותה: אומנות, טעם הקיום, פסיכולוגיה, דת, מטפיסיקה, חינוך, ילדים חיפוש רוחני, זקנה ומוות. דמותה של יערון מציעה רגעי חסד לצד ערעור מתמיד של התכנים המהותיים לקיומנו.
משתתפים: סמדר יערון, מוני יוסף
“ארבייט מאכט פריי מיטויטלנד אירופה” (1991)
היא יצירתו של מייסד תיאטרון עכו דודי מעיין, מופע/מיצג סביבתי/הצגה שכמוה לא נראתה בישראל. במסגרתה עברו הצופים, 30 במספר בכל מופע, מסע קיומי-תודעתי במחוזות הזכרון והזהות המרכזיים ביותר של ישראל 1990: הצופים הובלו בהדרכת שחקני ההצגה בין אולמות האבירים בעכו למוזיאון לוחמי הגטאות, פגשו ניצולי שואה, התעמתו עם יחסו של המגזר הערבי לשואה בעיצומה של האינתיפאדה, השתתפו בטקסי שואה בית ספריים ועוד. צוות השחקנים בראשותו של דודי מעיין, היוצר והבמאי, כלל את סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי ואחרים.
ההצגה נבנתה מחומרים ישראליים, במסע שעליו עבד צוות משתתפיו משך שלוש שנים, בהן שנתיים בלימוד בתוך המוזיאון. מדובר על פי מבקרים בכירים ב”הצגה שהיא נבואה שהקדימה את זמנה”. לאחר ההצלחה המסחררת לה זכתה ההצגה בארבע שנות במה יצאה להופעות בגרמניה וברחבי אירופה. דמות מרכזית בהצגה היא דמותה של יערון כזלמה גרינוולד, ניצולת שואה, כאחת מדמויות המופת של התאטרון הישראלי לדורותיו בו היא מהפנטת את קהלה בפרוק מזהיר של חומרי הזיכרון הקולקטיבי במוזאון לוחמי הגטאות ובסמטאות העיר עכו.
משתתפים: מוני יוסף, סמדר יערון-מעיין, חאלד אבו עלי, מירי צמח, נעמה מנבר,
עינת קירשנר, רבעה מורקוס, נטע פלוצקי, נורית צור
טרילוגיה “עכו אהובתי”
“אום מוחמד” (2010)
סמדר יערון מציגה את הפרק הראשון ביצירתה העכואית “עכו אהובתי”: העבודה אום מוחמד היא יצירה אישית המורכבת מראיון מצולם אותו ערכה יערון עם אום מוחמד – סבתא עכואית המספרת על קורות חייה בעכו העתיקה לאורך השנים. באירוע התיאטרוני עצמו מנהלת יערון, באמצעות דמות של קשישה אישית – המורכבת מאוסף הנשים הפרטיות–המשפחתיות שלה דיאלוג חי עם הסבתא המצולמת. העבודה המיוחדת תוצג בפני קהל אינטמי של עד 30 צופים בחלל יוצא דופן: ביתה של יערון בעכו העתיקה.
“אום מוחמד” הוא הפרק הראשון בטרילוגיה “עכו אהובתי”, בטרילוגיה עוקבת יערון אחר הנשים העכואיות במחקר רב-דורי: הפרק הראשון הוא עם קשישה מקומית, הפרק השני עם אישה מקומית בשנות הארבעים לחייה והפרק האחרון הוא פרי מפגש עם ילדה צעירה. כולן תושבות ערביות מעכו העתיקה.
יצירה: סמדר יערון
רעיון: סמדר יערון ומוני יוסף
צילום וידאו, סטילס ותרגום: חיר פודי
סייעת: נטלי תורג’מן
מצולמת בוידאו: חמדי מוסא (אום מוחמד)
הפקה: המרכז לתאטרון של עכו.
“נוואל” (2012)
“נוואל” הוא הפרק השני בטרילוגיה “עכו אהובתי”, העוקב אחר נשים עכואיות ומתמקד באנטי גיבורה נוואל זיני. נוואל זיני נפטרה בקיץ 2011, בת 42, ככל הנראה מסיבוכים של דלקת ריאות. היא לא הייתה בריאה ורוב שנות חייה, הייתה מכורה לסמים. נוואל השאירה אחריה שני בנים. העבודה מורכבת מראיון מצולם של סמדר יערון, עם נוואל, המספרת על עצמה. זהו דיאלוג חי של השחקנית עם הדמות המצולמת, הנערך באמצעות דמות אחרת בשנות הארבעים לחייה. הדמות הבימתית היא תמהיל של היוצרת, נוואל המצולמת והשראה של דמויות נוספות.
יצירה: סמדר יערון המרכז לתאטרון עכו
יעוץ, ליווי אמנותי, צילום וידאו ותרגום: ח’יר פודי
תאורה ויעוץ בתרגום -פיראס רובי
מצולמים בוידאו-נוואל זיני, שחא’דה ג’ומעה
ליווי אמנותי: נטלי תורג’מן, אסנת שנק, מוני יוסף, יאיר ורדי
הפקה: רויטל מלכה המרכז לתאטרון עכו
הילא הדור השלישי (2015).
“הילא”, החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה “עכו אהובתי”, מפגיש את היוצרת עם קבוצת נערים ונערות עכואים שלומדים ועושים תיאטרון במרכז תיאטרון של עכו, בהנחייתו של מסרי, חבר האנסמבל של המרכז ומראשוני היוצרים בו. “הילא” היא מילה בערבית שנפוצה בדרך כלל בין הדייגים ופירושה קדימה.
היצירה, שנולדה ממפגש של סמדר יערון עם קבוצת נערים ונערות המתגוררים בעכו, העלתה שאלות מאד נוקבות של תסכול עמוק מהצורך להרגיש שייכות לארץ, הפחדים מפני העתיד לאור המצב הקיים, הביקורת שלהם על מה שקורה במדינה, המשפחה שנמצאת בתפזורת: חלק נותרו בעזה וחלק נמצאים בגבולות הקו הירוק, והזיקה והרצון לחיים משותפים: הם מרגישים שהארץ שייכת להם מזה דורות בדיוק כפי שהיהודים מרגישים. מפגש זה הביא לשיקוף עולמו של “הדור השלישי” שמתאווה ומקווה לקיום משותף ושוויון.
חלק משמעותי בהצגה יערון מנחה שירה בציבור במיטב הקלאסיקה של השירה העברית – כשהנערים והנערות מעכו משתתפי ההצגה שרים את “ארץ, ארץ, ארץ / ארץ תכול אין עב / והשמש לה כדבש וחלב / ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה ונשב בה, יהיה מה שיהיה” בעברית ובתרגום לערבית כאשר שירתם מתעמתת את תחושות זהות ושייכות של צעירים בעכו.
בשלושים השנים האחרונות מאז שהמרכז לתאטרון עלה לקרקע חיים בעכו, הוא מורכב מקבוצת אמנים שחלקה הגיע ממרכז הארץ לפני הרבה שנים ומיוצרים עם זיקה חזקה לעיר ולתושביה שחלקם חברים ויוצרים במרכז. “ההשראה וההשפעה של החיים בעיר מעורבת עלי היא עצומה,” אומרת יערון, “והקשר והאהבה שלי לעיר ולאנשים הביאה אותי לרצון לתעד באופן אמנותי חלק ממרקם החיים בה.” “התמטיקה של הטרילוגיה היא מחקר רב דורי על נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל שחיות בעכו ושתי היצירות הראשונות אכן מתמקדות בהן. במובן זה החלק השלישי היה אמור להתמקד בילדה אך לאחר חיפוש ובדיקה בחרתי להתמקד בקבוצה ולא ביחיד.”
יצירה: סמדר יערון
שותפים ליצירה: ד”ר נטלי תורג’מן ומייסרה מסרי
פיתוח רעיון ובימוי: ד”ר נטלי תורג’מן, מייסרה מסרי, סמדר יערון
קבוצת הילא: ג’ואינה מסרי, תאמר עבד אלטיף, מרח איוב, מאריה מסרי, מוהיימן חמאד, סירין עבדי, קמר פעור
צילום אימג’ ועריכת וידאו: ד”ר נטלי תורג’מן, אושרי כהן, מייסרה מסרי
עיצוב כרזה: מייסרה מסרי
תודות: חייר פודי
מופיעים בווידאו: מחמוד חלואני, עמאר עמאר ואיסחאק אבו עטיה.
מוזי קומבאז מפש הארה (2017)
מוזי קומבאז הינה יצירה שעוסקת בבדיקת גבולות הכוחות האנושיים ברמה הפיסית והמנטלית/רוחנית. מוזי קומבאז הוא חוקר במקצועו ויוגיסט חובב שנמצא מעט לפני יציאה לגמלאות. הצורך שלו לחלוק את ניסיונו רב השנים בעבודתו כחוקר מביא אותו לקיים סשנים מול חברים ואורחים בהם הוא חולק את הידע שצבר על תנוחות שונות שמשמשות בחקירה . היות והוא יוגיסט האלמנטים מתוך עבודתו ומתוך היוגה הולכים ומתערבלים זה לתוך זה במהלך הסשן גם בהיבט הפשוט הפיסיולוגי של ה “תנוחות” וגם במשמעויות הנוספות ברמה המנטלית הרגשית כשהתוצאה של כל זה הינה פעילות אינטנסיבית של כשעה שמערבת יוגה עם עינויים כאב ואושר ותכנים אישיים רבים שצפים מתוך עולמו של האיש.
הימים אלה שבהם מתקיימות בחברה המערבית במקביל תופעות כמו התקרבות לעולמות הרוח דרך מודעות עצמית ותנועת ה”ניואייג'” ובמקביל ממשיך חימוש ואלימות גואה בעולם ובאופן ספציפי במזרח התיכון ובישראל הביאו ליצירת העבודה הזו.
הפרדוקסליות והמפגש הצורם והדיסוננטי בין כל האינפורמציות יוצר “חיכוך” מטריד שמבקש התייחסות אמנותית.
יצירה: סמדר יערון
במאית שותפה: ד”ר נטלי תורג’מן
יועץ אמנותי ומעצב גרפי: דודי מעיין
תאורה: מנאהל עומר
הפקה: המרכז לתיאטרון עכו.
“זכרונות דור שני בחיק העיר העתיקה” (1988)
היא פרי יצירתם של אנשי המרכז לתיאטרון עכו – שחקנים ובימאי גם יחד. הצופים בהצגה זו נלקחים על-ידי שחקני המרכז לתיאטרון אל נבכי מסדרונות זיכרונותיהם השזורים במערכות חיים שלמות ומובילים אל דורות שאבדו ואינם. באמצעות “המסע” לאחור במחילות הזמן הם מבקשים לזרוק אור על חיינו כאן בארץ ומוצאים עצמם שרים תפילת השכבה. במרכז דמותה של יערון המגלמת את עצמה בו היא מנגנת על הפסנתר לפרקים ובקטעי שירה וקטעים מוזיקליים עוסקת בזיכרונות דור שני. יערון מתכתבת בהצגה עם דמותו של אביה וזכרונות השואה המשפחתיים שאלה נישאים בפיה הן מול חומרים ארכיוניים, אל מול הפסנתר והן במהלך מופע קרקסי שבו היא נעה על נדנדה שדמותה פורעת שוב ושוב את סדר הפסח שבו מתכנסים השחקנים לבירור זהותם.
בימאי, מעבד ומעצב: דודי מעיין
משתתפים: מוני יוסף, סמדר יערון-מעיין, מוטי תמם, חאלד אבו-עלי, גרייס שושנר, רחל קמה, תמר רוגל, אסנת שנק